Etgar Keret ( אתגר קרת ): Good intentions ( כוונות טובות )

Etgar Keret, אתגר קרת, Relatos de misterio, Tales of mystery, Relatos de terror, Horror stories, Short stories, Science fiction stories, Anthology of horror, Antología de terror, Anthology of mystery, Antología de misterio, Scary stories, Scary Tales, Salomé Guadalupe Ingelmo


בתא הדואר חיכתה לי מעטפה עבה. פתחתי אותה וספרתי את הכסף. הכל היה שם. במעטפה היה גם פתק עם שמה של המטרה, תמונת פספורט, והמקום שבו אוכל למצוא אותה. קיללתי. לא יודע למה, אני מקצוען, ומקצוען לא אמור להתנהג ככה, אבל הקללה פשוט ברחה לי מהפה. לא, לא הייתי צריך לקרוא את השם, זיהיתי את האיש בתמונה. גרייס. פטריק גרייס. חתן פרס נובל לשלום. איש טוב. האיש הטוב היחידי שאי-פעם הכרתי, בהסתברות גבוהה – האיש הכי טוב בעולם.
את פטריק גרייס פגשתי רק פעם אחת. זה היה בבית היתומים באטלנטה. התנהגו אלינו שם כמו אל בהמות. כל השנה הסתובבנו בטינופת, בקושי נתנו לנו אוכל, ואם מישהו רק פתח את הפה היו מצליפים בו עם חגורה. הרבה פעמים הם הורידו עם החגורה גם כשהוא נשאר סגור. כשגרייס הגיע הם דאגו לרחוץ אותנו, אותנו ואת המחראה הזאת שהם קראו לה בית יתומים. לפני שהוא נכנס המנהל העביר תדרוך: מי שיתלונן יחטוף אחר כך. כולנו כבר הספקנו לחטוף ממנו מספיק בשביל לדעת שהוא לא מבלף. כשגרייס נכנס לחדרים שלנו שתקנו כמו כבשים. גרייס ניסה לדבר אתנו, אבל לא כל כך ענינו. כל ילד שקיבל את המתנה שלו אמר יפה תודה וחזר למיטה. אני קיבלתי קליעה למטרה. כשאמרתי תודה, הוא שלח יד לכיוון הפנים שלי. התכווצתי. חשבתי שהוא הולך לתת לי מכה. גרייס פרע לי את השיער בעדינות, ובלי לומר כלום הרים לי את החולצה. בתקופה ההיא הייתי פותח את הפה הרבה. גרייס יכול היה לראות את זה מהגב שלי. בהתחלה הוא שתק, אחר כך אמר כמה פעמים את השם של ישו. בסוף הוריד את החולצה חזרה וחיבק אותי. כשחיבק אותי, הבטיח שאף אחד לא ירביץ לי יותר. אני, כמובן, לא האמנתי. אנשים לא נחמדים אליך ככה סתם. הכל נראה לי אז כמו איזה תרגיל. פחדתי שעוד שנייה הוא יוריד את החגורה ויחטיף לי. כל הזמן שחיבק אותי רק רציתי שילך. הוא הלך, ובאותו ערב החליפו את המנהל שלנו ואת כל הסגל. מאז אף-אחד לא הרביץ לי יותר, חוץ מהכושון ההוא שמחקתי בג'קסונוויל, אותו עשיתי פרו-בונו. מאז אף אחד לא הרים עלי יד.
לא פגשתי יותר את פטריק גרייס, אבל קראתי עליו הרבה בעיתונים. על כל האנשים שעזר להם, כל הדברים הטובים שעשה. הוא היה איש טוב. אולי הכי טוב בעולם. הבנאדם היחידי שהייתי חייב לו טובה על פני היבשת המכוערת הזאת. ועוד שעתיים אני אמור לפגוש אותו. עוד שעתיים אני אמור לדפוק לו כדור בראש.
אני בן שלושים ואחת. בתקופת העבודה שלי קיבלתי עשרים ותשעה חוזים. ביצעתי את כולם. עשרים ושישה במכה ראשונה. אני אף פעם לא מנסה להבין את האנשים שאני הורג. אף פעם לא מנסה להבין למה. ביזנס זה ביזנס, וכמו שכבר אמרתי, אני מקצוען. יש לי שם טוב, ובמקצוע כמו שלי שם טוב זה הדבר היחידי שחשוב. הרי אין פרסומות בעיתונים או הנחות למחזיקי כרטיס אשראי. הדבר היחידי שמביא את הלקוח הוא הבטחון שהעבודה תתבצע. בגלל זה הקפדתי תמיד לא לבטל הזמנות. מי שיבדוק את הרקורד שלי ימצא רק לקוחות מרוצים. לקוחות מרוצים וגוויות.

שכרתי חדר שפונה לרחוב, בדיוק מול בית הקפה. אמרתי לבעלת הבית ששאר הדברים שלי יגיעו ביום שני, ושילמתי חודשיים מראש. היתה לי חצה שעה עד זמן ההגעה המשוער שלו. הרכבתי את הרובה ואיפסתי את כוונת האינפרה אדום. נשארו לו עוד עשרים ושש דקות. הדלקתי סיגריה. ניסיתי לא לחשוב על כלום. הסיגריה נגמרה, הטסתי את מה שנשאר ממנה לפינה של החדר. מי יכול לרצות להרוג בן-אדם כזה? רק שטן או מטורף. אני מכיר את גרייס, הוא חיבק אותי כשעוד הייתי ילד, אבל ביזנס זה ביזנס. פעם אחת אתה נותן לרגשות שלך להיכנס ואתה גמור. השטיח בפינת החדר התחיל להעלות עשן. קמתי מהמיטה ודרכתי את בדל הסיגרייה. עוד שמונה עשרה דקות, עוד שמונה עשרה דקות וזהו. ניסיתי לחשוב על פוטבול, על דן מארינו, על זונה ברחוב ארבעים ושתיים שיורדת לי במושב הקדמי של המכונית. ניסיתי לא לחשוב על כלום.
הוא הגיע בדיוק בזמן, זיהיתי אותו מאחור לפי ההליכה המרחפת הזאת שלו, לפי השיער שמגיע לו עד לכתפיים. הוא התיישב באחד השולחנות בחוץ, במקום הכי מואר, ככה שהוא בדיוק פנה אלי. זווית מושלמת. טווח בינוני. הייתי יכול לעשות את הירייה הזאת בעיניים עצומות. הנקודה האדומה הופיעה לו ליד הדקה, טיפה שמאלה מדי. תיקנתי כמה שצריך ימינה ועצרתי את הנשימה.
בדיוק עבר שם זקן עם כל הבית שלו בשקיות, מין הומלס בגרוש, העיר מלאה בכאלה. במדרכה שליד בית הקפה נקרעה לו אחת הידיות. השקית נפלה לרצפה וכל מיני ג'אנק התחיל להתגלגל ממנה. ראיתי את הגוף של גרייס מתקשח לרגע, מין עווית קטנה בזווית הפה, ומיד הוא קם לעזור. כורע ברך על המדרכה, אוסף את העיתונים והפחיות הריקות חזרה לשקית. הכוונת נשארה נעולה עליו לאורך כל הדרך. הפנים שלו היו עכשיו שלי. הנקודה האדומה של הכוונת צפה במרכז המצח כמו קישוט הודי זוהר. הפנים האלה היו שלי, וכשחייך אל הזקן הם זרחו ממש. כמו הציורים של הקדושים על קירות הכנסיות.
הפסקתי להסתכל דרך הכוונות. תקעתי מבט באצבע ההדק. היא ריחפה במקביל לשמורת ההדק, ישרה, כמעט מקובעת. היא לא תעשה את זה, אין טעם להשלות את עצמי, היא פשוט לא תעשה את זה. נצרתי את הרובה, ומשכתי לאחור את הבריח. הקליע החליק מבית הבליעה.
ירדתי לבית הקפה עם הרובה שלי בתוך המזוודה. בעצם הוא כבר לא היה רובה, הוא שוב חזר להיות חמישה חלקים לא מזיקים. התיישבתי בשולחן מול גרייס וביקשתי מהמלצרית קפה. הוא מיד זיהה אותי. הייתי ילד בן אחת עשרה בפעם האחרונה שראה אותי, אבל הוא זיהה אותי בלי שום בעיה. הוא אפילו זכר את שמי. הנחתי את המעטפה עם הכסף על השולחן, אמרתי לו שמישהו שכר אותי כדי להרוג אותו. ניסיתי להתנהג בקור רוח, להעמיד פנים כאילו שאפילו לרגע לא שקלתי את ביצוע החוזה. גרייס חייך ואמר שהוא יודע. שהוא זה ששלח את הכסף במעטפה, שהוא רוצה למות. אני מודה שהתשובה שלו הפתיעה אותי לגמרי. התחלתי לגמגם קצת. אמרתי למה. שאלתי אם יש לו מחלה ממארת. "מחלה?" צחק, "בערך," אחרי זה שוב הופיעה לו העווית הקטנה בפה, זאת שראיתי קודם מהחלון, והוא התחיל לדבר: "מאז שאני ילד יש לי מחלה, רק שאף אחד לא ניסה לטפל בה, למרות שהסימפטומים ברורים. הייתי נותן לילדים האחרים את הצעצועים. מעולם לא שיקרתי, מעולם לא גנבתי. אפילו בקטטות בחצר בית ספר לא התפתיתי להגיב אף פעם, תמיד הקפדתי לתת את הלחי השנייה. הטוב לב הכפייתי שלי רק החמיר עם השנים, אבל אף אחד לא רצה לעזור. אם, למשל, הייתי רע בצורה כפייתית, היו לוקחים אותי מיד לאיזה פסיכולוג, מנסים לעצור את זה. אבל כשאתה טוב? לחברה זה מאוד נוח לקבל כל הזמן את הצרכים שלה במחיר של קריאת התפעלות וכמה קומפלימנטים. ואני המשכתי להדרדר. כיום אני כבר לא מסוגל לאכול בלי שאחרי נגיסה אחת אחפש מישהו רעב יותר שיגמור את האוכל. ובלילות אני לא מצליח להירדם. איך אפשר לחשוב על שינה בכלל כשאתה גר בניו-יורק ועשרים מטר מהבית שלך אנשים קופאים על ספסל ברחוב."
העווית שוב חזרה לזווית הפה, כל הגוף שלו רעד. "אני לא יכול להמשיך ככה, בלי שינה. בלי מזון. בלי אהבה. למי יש זמן לאהבה כשמסביב יש כל כך הרבה סבל? זה פשוט סיוט. תבין, אף פעם לא ביקשתי להיות ככה. זה כמו דיבוק, רק שבמקום שטן משתלט לך על הגוף מלאך. לעזאזל, אם לפחות זה היה שטן אז כבר מזמן מישהו היה דואג לגמור אותי. אבל ככה?" גרייס פלט אנחה קצרה ועצם את עיניו. "תשמע", המשיך, "כל הכסף כאן, קח אותו, תעלה לאיזה מרפסת או גג ותגמור עם זה. אני הרי לא יכול לעשות את זה בעצמי, וכל יום זה נהיה קשה יותר. בשבילי רק לשלוח את הכסף, לנהל את השיחה הזאת", הוא ניגב את הזיעה מפניו, "זה קשה, קשה לי מאוד. אני לא בטוח שיהיה לי הכוח לעשות את זה שוב. בבקשה תעלה לאיזה גג ותגמור עם זה. אני מתחנן." הסתכלתי עליו. בפנים המיוסרות שלו, כמו ישו על הצלב, ממש כמו ישו. לא אמרתי כלום, לא ידעתי מה להגיד. לרוב יש לי תמיד את המפשט הנכון טעון בקנה ולא משנה אם זה כומר מוודה, זונה בבר או סוכן פדראלי. אבל אתו? אתו הייתי שוב פעם ילד מפוחד מבית-יתומים שמתכווץ מול כל תנועה פתאומית. הוא היה איש טוב, האיש הטוב, בחיים לא הייתי יכול לחסל אותו. שום דבר לא היה עוזר, האצבע פשוט לא היתה מתקפלת.
"מצטער, מר גרייס", לחשתי בסוף, "אני פשוט…"
"אתה פשוט לא יכול להרוג אותי." הוא חייך. "זה בסדר, אתה לא הראשון, אתה יודע, שניים אחרים כבר הספיקו להחזיר את המעטפה לפניך. כנראה שזה חלק מהקללה. רק שאתה, עם בית היתומים והכל", הוא משך בכתפיו, "ואני כל יום נהיה חלש יותר, איכשהו קיוויתי שתוכל להחזיר לי טובה".
"מצטער מר גרייס", לחשתי, עמדו לי דמעות בעיניים, " אם הייתי יכול…"
"לא נורא", אמר. "אני מבין. שום דבר לא קרה. עזוב את החשבון," גיחך כשראה את השטר בידי, "אני מזמין. אל תתווכח. אני הרי חייב להזמין, אתה יודע, זה כמו מחלה." דחפתי את השטר המקומט חזרה לכיס. אמרתי תודה והלכתי. אחרי כמה צעדים הוא קרא לי, שכחתי את הרובה.
חזרתי לקחת אותו, קיללתי בשקט, הרגשתי כמו חובבן.
שלושה ימים אחרי זה, בדאלאס, יריתי באיזה סנאטור, זאת היתה ירייה קשה, מאתיים יארד, חצי גוף, רוח צדית, הוא מת לפני שפגע ברצפה.

No comments:

Post a Comment